זילפה כהן

הדרך שבה חזרה הילדוּת

הדרך שעברתי מקפה קולטורה לספרייה

הייתה בתוך חורשה, שמעטים העצים שנותרו ממנה.

זה היה המקום שבו נערכה קייטנת הקיץ.

חולקנו לשבטים, ולכל שבט הוקצתה חלקה

שאותה היה עלינו לקשט כיד הדמיון הטובה עלינו,

וכמובן – באופן שהיה קשור לנושא הקייטנה.

לו הייתי יושבת שם לכמה רגעים, ממש מעטים,

אולי הייתי יכולה לשוב ולשמוע

את שירת הילדים ואת קריאות העידוד שנישאו למרחקים.

להיזכר בריח הלחמנייה בשקית שקיבלנו בכל ארוחת בוקר,

ובטעמו של מעדן השוקולד שאכלתי בשקיקה.

זכרון הילדוּת הזה כמעט נשכח ממני.

אילולא סדנת השוטטות,

אולי היה הופך לעוד רובד

מחלקי הזמן השמורים אצלי

בזיכרון הרחוק.

ואולי בשביל זה יצאתי לשוטט בעיר שבה נולדתי,

כדי לגלות שלא רק אני זוכרת את המקום.

גם המקום זוכר אותי.