לפשט מרחב
עננים אפורים מעל עיר קטנה, עמוסת גבולות ואנשים קשורים מדי.
עננים אפורים משיבים רוח קרה, חזקה, בעיר עטופת גבולות, מעוטרת גשרים ואנשים הקשורים למקום, לזמן.
עננים שחורים –
לא, סליחה.
אפורים.
משיבים רוח מלחמה.
שתי ילדות קטנות, מתוקות מדי, בפיג'מה ורודה מדי, משוטטות ברחוב.
לא משוטטות.
מסתובבות.
לבדן.
אולי רק מי שמגיע מבחוץ יכול להרשות לעצמו לשוטט. ללכת בלי לדעת לאן, לבחור פנייה מפני שמשהו תפס את העין, להתעכב על צבע, על מילה, על חלון. לחשוב שאפשר ללכת לאיבוד במקום שאחרים קוראים לו בית.
ואני, בעצם, כבר שנים הולכת לאיבוד כאן.
שדרות.
חשבתי שהפעם אתחיל בשם שלה.
שדרה. שדרות.
רחובות שנמתחים לאורך ולרוחב, אנשים שחוצים אותם.
שם ברבים שניתן למקום אחד.
אבל שדרות לא התחילה כשדרות.
פעם הייתה מעברה.
דורות־גבים.
שם שהוא כבר קשר.
עוד לפני שהייתה לעיר, נשאה המעברה בשמה את שמות הקיבוצים שסביבה. מקום שנקרא באמצעות מקומות אחרים. אנשים שהגיעו מרחוק, קיבוצים שכבר היו נטועים באדמה הזאת, ומעברה ביניהם.
אולי מקום מתחיל הרבה לפני הגבול שמשרטטים סביבו.
אולי הוא מתחיל דווקא במקום שבו הוא נוגע במקום אחר.
אני מכירה את הנגיעות האלה.
כתבתי אותן עוד לפני שידעתי לקרוא להן כך.
ב"יצוקה" הלכתי בשדות שלה. הפשטתי מרחבים עירוניים ומרחבי טבע, הכנסתי צעירים לדירות סטודנטים, נתתי להם לחיות בתוך שגרת חירום שהמילה שגרה והמילה חירום למדו בה, בעל כורחן, לחיות זו לצד זו.
אחר כך הגיע "עוגן לחיים".
גם בו אנשים חיים כאן.
מתאהבים כאן.
יוצאים מכאן.
נכנסים לכאן.
נעים בין שדרות לעזה ובין עזה לשדרות.
וגם מתים בסמיכות אליה.
כמה מוזר לחשוב על עוגן בעיר שאין בה ים.
ואולי לא.
כי גם לשדרות יש ים.
ים שאין בו מים.
ים של אדמה פתוחה, שדות ושמיים, אופק שנמשך עד המקום שבו העין כבר אינה יודעת למי הוא שייך. וכשהוא סוער, הוא סוער כמו חוף הים הכי דרומי.
אולי בגלל זה הייתי צריכה עוגן.
ואולי בגלל זה כתבתי "יצוקה".
כי כדי לחיות במקום שהאדמה בו יכולה להישמט גם כשהיא אינה זזה, צריך לפעמים להיות יצוק לתוכה.
אבל היום אינני מחפשת עוגן.
אני הולכת.
ובתוך כל האפור הזה –
כחול.
כחול חזק, כמעט מוגזם. כחול שאי־אפשר לא להביט בו. כאילו מישהו לקח חתיכה מאותו ים שאין כאן והניח אותה באמצע הרחוב.
אני מתקרבת.
בית קפה.
על הקיר נשאר סיפור על מקום שהיה פעם יותר ממקום לשתות בו קפה. אוכל, מוזיקה, אמנות. אנשים שנפגשו. אמנים מכאן ואמנים משם. שדרות ועזה. דברים שעברו מצד לצד: צלילים, טעמים, מילים, רעיונות.
פעם עברו כאן.
איזו מילה פשוטה: עברו.
כדי לעבור צריך שיהיה מאיפה ולאן.
צריך שתהיה דרך.
צריך שיהיה מי שיאפשר אותה.
צריך שיהיה מישהו בצד האחר.
וכמה מעט דרוש לפעמים כדי ליצור קשר: שולחן, כיסא, צלחת, שיר. מישהו שמגיע ומישהו שמוכן לפגוש אותו.
וכמה הרבה דרוש כדי שהקשר יישאר.
אני מביטה שוב בכחול וחושבת על כל המקומות שכתבתי. כמה פעמים ניסיתי לפשט אותם. להוריד מהם את המפה, את הכותרת, את החדשות, ולהשאיר אדם.
אישה.
ילד.
סטודנטית.
קצין.
אלמנה.
מאהב.
אם.
מישהו שחוזר הביתה.
מישהו שיוצא ממנו.
מישהו שמחכה.
אולי כך מפשיטים מרחב: לא מרוקנים אותו, אלא מתקרבים אליו עד שהגאוגרפיה נעשית אנושית.
אבל ככל שאני מנסה לפשט את שדרות, היא מסתבכת.
מעברה וקיבוצים.
עולים וּותיקים.
קיבוץ ועיר.
עיר וקיבוץ עירוני.
שדרות ועזה.
דברים עד כאן.
אני נעצרת לרגע מול שלוש המילים האלה.
גם הן כבר אינן רק שם של ספר.
דברים עד כאן.
עד היכן?
עד קצה העיר?
עד הגבול?
עד הגדר?
עד המקום שבו נגמרת הדרך שאפשר לעבור בה?
עד המקום שבו קשר הופך לזיכרון של קשר?
ובאיזשהו שלב הרחוב מתחלף בגובה.
דגל גדול נע ברוח.
מתחתיו שמות.
זיכרון.
ומעבר לכל אלה – האופק.
עזה שם.
קרובה.
כמעט אותו מרחק שהיה תמיד.
וזה אולי הדבר שקשה ביותר להבין: מספר הקילומטרים יכול להישאר כשהיה, ובכל זאת המרחק יכול להפוך לדבר אחר לגמרי.
פעם עברו בו אנשים.
אוכל.
מוזיקה.
אמנות.
היום המבט עובר.
ומנגד – חורבות.
שתי נקודות עדיין נמצאות על אותה מפה. שום יבשת לא זזה. השדות לא ארזו את עצמם והלכו. האופק נשאר אופק.
אבל הדרך שביניהן השתנתה.
אולי זה מה שגשר עושה.
הוא אינו מבטל את המרחק.
הוא מאפשר למרחק להיות עביר.
וכשהגשר איננו?
שתי ילדות בפיג’מה ורודה.
כחול.
דורות־גבים.
שדות.
דירות של צעירים.
שגרת חירום.
אהבות.
מיתות.
יציאות.
כניסות.
דגל.
עוגן בעיר שאין בה ים.
יצוקה באדמה שאינה מפסיקה לנוע.
דברים עד כאן.
אני מסתכלת שוב אל המקום שמנגד וחושבת על כל השנים שבהן כתבתי את שדרות מבלי לדעת שאני מנסה, שוב ושוב, לפשט מרחב.
להוריד ממנו שכבה.
ועוד שכבה.
ועוד אחת.
אבל מתחת לכל שכבה שאני מסירה מתגלה קשר אחר.
קשר למקום.
קשר לזמן.
קשר לאדם.
קשר למקום אחר.
ואולי אי־אפשר לפשט מרחב.
אולי מקום הוא כל הדברים שהוא קשור אליהם.
ואולי משום כך גם קשר שנקרע אינו נעלם.
הקרע עצמו מעיד שפעם נמתח שם משהו.
אני חושבת על גשרים.
לא על אלה שמבטלים מרחקים.
על אלה שמחזיקים אותם.
על גשרים שתלויים כדי לא ליפול.
ועל קשרים שאחרי כל מה שהיה כאן,
עדיין נשארים תלויים.