ליאורה ריינגולד

נראה שיש בכל זאת פיס בעיר.

רוח מרעננת מתחרה בלחות ומייבשת טיפות של זיעה הצורבת את עיניי.

אשר (הנהג) בטוח־בטוח שאנחנו רוצים לראות היכן נרצחו אנשים. מתחילים ממש כאן:

המיגונית הסגורה שלידה נרצחו קשישים שעמדו לצאת לטיול. אשר דבק בסיור למקומות הזויים, ומתאר לנו את אותו היום.

ממצפה קובי נראה שאין הרבה עזה.

לעומת זאת, שדרות משתרעת עוד ועוד.

לובן חדש חובק את הטרומים המוכרים מכבר.

"עיר מסורתית חצי קלאצ'," אומר אשר, ומצר על כי שכח להראות לנו את תחנת הדלק שבה ירו בהומלס שדר בחורשה ליד.

מתחילים שיחה על ביבי, בבונים, אפליה. כל המילים של אשר.

העיר מזמינה אותי לאהוב אותה פשוט ואשר, אשר נשמע לי מסגנון המזכיר לי את אוליאל: מין ניגון מתעכב על שפתיים.

אחר כך הולכים מסביב לשכונה ישנה ובקושי רואים נפש חיה.

פלאפל טעים מפיג רגש שניטע בי והתפתח על גרפיטי ענק ברחוב: "רק ביבי".

אשר הסביר שאין היום אחד מתחת לקו העוני, הסביר שהכול וכולם שופעים ומתבשמים מרחמי הציבור על מפוני שדרות באילת, בים המלח ובירושלים.

אשר עצמו התפנה לתל־אביב, לרשת בראון – ממש סבל. לא משייך עצמו לאותם בני מזל שרופדו בתרומות.

בשדרות יש נחל אכזב, שבחורף הוא גלילי ממש!

אני רוצה לבוא לכאן בחורף ולהריח את הנחל הזה.

אני מקווה שיהיה שקט וטוב ושלטון אחר, שישחרר את הצורך בשמירת מטענים המנציחים דיכוטומיות ועוולות, ומפטמים זכרונות של עבדות ואיבוד.

שכחתי את כובעי הכחול אצל אשר,

אני מסירה בפניו את כובעי.