אורן עמית

תראה

עד איפה הם הגיעו המחבלים

פה הם טיילו, בשכונות האלה,

פה

המשטרה

תראה איזה יופי

איזו השקעה

איזה מכובד

תשמע

החינוך פה זה משהו

מאז השביעי משקיעים, כמה משקיעים

השביעי

מאז השביעי אני אדם אחר

מטפל בעצמי הרבה יותר

לא עבד

חי כל יום כמו היום האחרון

בחרתי בחיים

אנחנו

השכפ"ץ

חזרנו כי שליחות

הילדים שלנו גם שליחות

אם לא אנחנו אז מי

ואם לא השביעי

השביעי

איך הסתובבו כאן עם ארפיג'י

כמה שעות בממ"ד

איך ברחנו

כמה חיכינו לחזור

וכשחזרנו

היה קשה

אבל תראה

כמה יפה

מהשביעי.

מיהרתם.

הכול עומד במקומו

ערוך לקבלת מבקרים.

הסיפור מסודר, האויב שוטח כראוי.

אבל בפיר אין מעלית

שביל הגישה משובש

ותושבים עוד לא עולים לכאן

הגבורה הזו קצת מאולתרת.

אמרת נצח, אמרת

אמרת קיר

ציור

בטון

בניין

סיפור

אמרת פלדה, אמרת

החומרים עמידים

אבל העץ גדל

הקרטון מתקפל

הדגל מתפורר

הזמן עושה

כמה הוא עושה כמה

הדבק נחלש

הפלדה מגלידה חלודה

הזכוכית נסדקת

פעם באתי לעיר הפצועה הזו, שהייתה נקייה ומלוכלכת וחסונה וכואבת ופתוחה ומגוננת, ורעננה ומותשת ושכוחת אל ומרכז עולם, ורציתי להיות ורציתי לברוח עד שנסדק לי בעצמי.

גן שעשועים בשדרות. אחרי כמה שעות, אספתי אותך. היית בעננים. מאוהב. היא אהבה אותך.

אהוב היית.

כמה זמן חיכית.

אחר צהריים. השמש נמוכה, המתקנים זהרו באור החורף. אתם ספוגי שבילים.

היא נכנסה איתך. נסענו בשתיקה. וראיתי במראה. שניכם רואים קדימה. יושבים בשקט, אף מילה.

ביקשה לעצור באיזה צומת. אמרה שלום רפה וקמה לצאת. אז נתנה מבט בך.

וכשיצאה, נדדו עיניך אחריה.

מההה אבא.

הביתה.

דרך ארוכה.

ולא אמרתי כלום, כדי שיישאר הטעם.

האוטו התמלא בהבל הרגע הראשון, ולא נמוג.

גבעת דורות.

שקמים, ושדות רוחמה.

ערב אפריל יפה, ירוק מאוד עד קצה האופק שמה.

אך בקרוב

הירוק יהיה זהוב, וחום, והשמש תהיה קשה וצהובה וכל הרענן יותש, ומכל זה לא יישאר דבר עד בית קמה, בקיץ הסדוק המיובש.

גם אתה לא תהיה שם, כמו הריח הנעים הזה של זו שלא תראה יותר אף פעם.

איכנס בערב, אשב לצידך על המיטה. אחפש בך את הניצוץ, זה שמאז.

אחרי שקט ארוך ארוך

ואז עוד אחד

ועוד

תסתובב אליי

במבט אבוד וריק

ותבקש

סוני.