דרור בר אדם

אם הרחוב היה יכול לדבר, הוא לא היה אומר דבר.

הוא היה מקשיב, מחבק את יושביו.

עיניו עייפות, מקצות פיו השמוט נוטף ריר.

הוא היה מביט בעיניים טובות, חומלות, באנשים החולפים בתוכו.

לא עיניים אוהבות, לא עיניים שונאות, פשוט מביטות. רואות.

הוא כל כך התגעגע לימים של שקט

ימים של ילדים צורחים, של אנשים רצים. לא למיגונית, סתם רצים, עם מוזיקה באוזניים, לקראת ערב.

אתם מבינים? אין לו זמן למילים מיותרות, כמו אמא עייפה, רק לא לפתוח פה, ורק שיהיו בריאים כולם.

ככה שהוא לא היה אומר דבר.

רק היה יושב לו על הדשא

בפינת רחוב

ומקשיב לשקט.

אחרי שחוצים את בית הקברות

למאפים

ממשיכים על פני בתי המלון המשובחים

עשויים אוסף אקלקטי של כסאות פלסטיק וספסלים

בחנות השעונים

לא קונים.

עוצרים,

מתבוננים.

שם תפגשו את החתול הכתום.

הוא חיכה לכם שם זמן רב

הוא יקח אתכם אל השער האכזב,

שכדי לעבור בו צריך לעבור לתלולית העפר

ולהמשיך ישר־ישר

לתוך שום דבר.

שם, בשום דבר, תגלו את הסוד:

עיר מקבילה

צבועה ירוק–ורוד.

לכו בשביל, לכו לאיבוד,

שביל בלי סוף

בלי התחלה.

אל תפחדו,

כי מי שמפחד

ימצא את עצמו עומד

מול מדרגות היציאה

שוב בעיר הרגילה

שלא נשאר בה אלא

לצעוד מהתחלה.

הדשא על הגבעה

בגן השעשועים

נע לא זע

זע לא נע

לא להפריע

לרעש הדממה