ללא כותרת
אם הרחוב היה יכול לדבר, הוא לא היה אומר דבר.
הוא היה מקשיב, מחבק את יושביו.
עיניו עייפות, מקצות פיו השמוט נוטף ריר.
הוא היה מביט בעיניים טובות, חומלות, באנשים החולפים בתוכו.
לא עיניים אוהבות, לא עיניים שונאות, פשוט מביטות. רואות.
הוא כל כך התגעגע לימים של שקט
ימים של ילדים צורחים, של אנשים רצים. לא למיגונית, סתם רצים, עם מוזיקה באוזניים, לקראת ערב.
אתם מבינים? אין לו זמן למילים מיותרות, כמו אמא עייפה, רק לא לפתוח פה, ורק שיהיו בריאים כולם.
ככה שהוא לא היה אומר דבר.
רק היה יושב לו על הדשא
בפינת רחוב
ומקשיב לשקט.