סוני

גן שעשועים בשדרות. אחרי כמה שעות, אספתי אותך. היית בעננים. מאוהב. היא אהבה אותך.

אהוב היית.

כמה זמן חיכית.

אחר צהריים. השמש נמוכה, המתקנים זהרו באור החורף. אתם ספוגי שבילים.

היא נכנסה איתך. נסענו בשתיקה. וראיתי במראה. שניכם רואים קדימה. יושבים בשקט, אף מילה.

ביקשה לעצור באיזה צומת. אמרה שלום רפה וקמה לצאת. אז נתנה מבט בך.

וכשיצאה, נדדו עיניך אחריה.

מההה אבא.

הביתה.

דרך ארוכה.

ולא אמרתי כלום, כדי שיישאר הטעם.

האוטו התמלא בהבל הרגע הראשון, ולא נמוג.

גבעת דורות.

שקמים, ושדות רוחמה.

ערב אפריל יפה, ירוק מאוד עד קצה האופק שמה.

אך בקרוב

הירוק יהיה זהוב, וחום, והשמש תהיה קשה וצהובה וכל הרענן יותש, ומכל זה לא יישאר דבר עד בית קמה, בקיץ הסדוק המיובש.

גם אתה לא תהיה שם, כמו הריח הנעים הזה של זו שלא תראה יותר אף פעם.

איכנס בערב, אשב לצידך על המיטה. אחפש בך את הניצוץ, זה שמאז.

אחרי שקט ארוך ארוך

ואז עוד אחד

ועוד

תסתובב אליי

במבט אבוד וריק

ותבקש

סוני.