שלומית נשרי

עולה על הגבעה המאובקת,

נעליים מטביעות חותמן

על חותם נעלי ההולכים לפניי.

ומתוך ענן האבק

הוא מביט אליי וקורא

בואי ואעטוף אותך

ואחמם את ליבך

ואשמח את נפשך.

ובבואי אליו,

הוא עומד

ניצב

גאה

כמו מכריז – כך נראית תקווה.

ביורדי מן הגבעה

שראתה מראות אימה ופחד,

עם חבריי לקבוצה השותקים,

רגליים רועדות,

ליבי הולם

ונפשי סוערת,

הוא ממשיך לנוע עם הרוח הנושבת

ומכריז בקול – כך נראית תקווה.