אורית אביר

קפצתי בשעון הזמן מתוך חלון הזדמנויות לעיר בלתי מוכרת.

עיר שסבלה שנים רבות של אזעקות ואירועים.

עיר שאסון גדול פקד אותה.

עיר חמה, מגוונת וצבעונית. החדש והישן מתערבבים בה ברחובות.

הבתים הכהים למראה גדולים מאוד ושקטים, מתקופה אחרת.

נראה שמשפחות ברוכות גרות בהם...

גם הבתים הלבנים יפים. גם הם גדולים ושקטים.

בבתי השכנים שלנו לא שקט. שומעים גם כשאנחנו בתוך הבית.

והמבין יבין.

זה היה יום יפה. השמיים צלולים, הראות מצוינת, השמש חמימה ונעימה.

עמדתי בראש הגבעה במצפה של העיר שדרות, מאחוריי הרחוב עם הבתים הכהים (לא יודעת את שמו) והרחוב עם הבתים הלבנים (האחוזה, זה שמו הסימבולי).

לפנים למטה ראיתי את גבולה האחד של העיר, שלאורכו שדרת אקליפטוסים מפוארת. קדימה, לאורך האופק מימין, בולטות בכבוד ארובות אשקלון.

הים התיכון כחול ורגוע.

ממול, כמעט במרחק נגיעה, הבניינים של עזה שוברים את האופק כמו גלגל שיניים.

קיוויתי למצוא עיר מתאוששת.

לא מסתגרת.

צומחת.

עיר שאסון השבעה באוקטובר לא מגדיר אותה.

התמקדתי במרכז, באזור החנויות. מצאתי עיר שחוגגת, שמתארגנת לקראת קבלת השנה החדשה וחגי תשרי הקרבים.

החנויות מקושטות בשלל צבעים ובסמלי החג. האנשים ממלאים אותן, קונים מתנות ומצרכי מזון לפני שמתחילים לבשל את המטעמים לערב החג.

כשמתפנים קצת לדבר, בוחרים לשתף בנושא אחד.

בחוויה בתאריך מאוד מסוים.

הם עדיין שם.

שבעה באוקטובר.

לא צריך אפילו לציין את השנה.

ליד הסופר פגשתי צדיק עם זקן ארוך שהשיבה כבר נראית בו, לבוש חולצה לבנה ועל ראשו כיפה שחורה.

הוא עומד מאחורי שולחן עמוס חפצי קודש ומעודד אחרים לקיים מצוות הנחת תפילין לקראת השנה החדשה.

שאלתי אותו על האנשים בעיר. שאלתי גם מה הוא מרגיש.

הוא סיפר לי: לפני שלושים ושלוש שנים, בשמחת תורה, הוא כבר פגש אירוע דומה. גם אז היתה לו חוויה קשה מאוד.

הוא לא פירט.

המילים "נסים ונפלאות" חזרו שוב ושוב.

העיניים שלו הבהיקו בהתרגשות.

כששאלתי מה האנשים שהוא פוגש מרגישים, אמר ש"הרבה אנשים החליטו להמשיך הלאה ולחיות את החיים, וזה לא מובן מאליו."

ככה אמר הצדיק הזה...

אכן, זה ממש לא מובן מאליו.

זאת המציאות.

העיר שדרות משתקמת.

אנשים מתהלכים בה עם הטראומה מהאסון הנורא, ולמרות הכאב שלא ניתן להתעלם ממנו.

שדרות לא מוגדרת על ידי האסון שקרה לה לפני שלוש שנים,

אלא על ידי אנשים נפלאים,

חמים ושמחים,

שבחרו להמשיך ולחיות את החיים

בשמחה.

בדרך בחזרה אל הספרייה, עברנו בחורשת האקליפטוס הקטנה.

העצים הוותיקים והתמירים מביעים עמידות ועוצמה, כאילו אומרים בשם כולנו, "זה מקומנו ואף אחד לא יזיז אותנו מכאן."

רצתי אליהם ורקדתי את ריקוד החיים השמחים. נאחזתי, בעצים, הסתובבתי, עברתי ביניהם, התרוצצתי כמו ילדה קטנה...

בדרכנו חזרה הביתה עברנו בכביש הראשי.

היה לילה.

העיר שדרות נגלתה לעיני עוד יותר תוססת, חיה ושמחה...

הרחוב והכיכרות היו מקושטים באורות צבעוניים. מיצגים חגיגיים קישטו את הכניסה לפארק. עיטרו מבנים, תחנות אוטובוס ועמודי תאורה.

המון רב של אנשים. משפחות עם ילדים.

שמעתי מוזיקה מהרחוב, ולא ברור לי אם זה היה רק בדמיוני.

חזרתי הביתה, לעיר אופקים, שמחה

ולמודת סיפורים.