נטשה סינגלובסקי

משוטטת בשדרות, מתעדת את המראות. בבית מחכים לי כביסה, כלים, בעל עייף וילדה שבטח לא תלך היום לישון בזמן, ותחכה לי עד שאחזור.

למה דווקא שדרות? למה דווקא עכשיו? התשובה פשוטה: במסגרת פיילוט של סדנת כתיבה של אריאלה המלאה חן, שבאדיבותה טרחה להזמין אותי להצטרף לקבוצה, מצוידת בבקבוק מים ובחברה.

התחלנו בסיור בתוך מיניבוס ממוזג. החום בחוץ היה במעלה אחת יותר מדי גבוה. אילולא המעלה היחידה הזו, הייתי אומרת שמזג אוויר מושלם להתחיל לצעוד.

עצרנו בתצפית המשקיפה מצד אחד על העיר שדרות ומצד שני על עזה. זו פעם ראשונה שאני מרגישה את הקרבה של הרצועה. תחושת המחנק מתחזקת. אותה תחושה שאליה הובילה אותי השאלה באיזו זכות אני מאפשרת לעצמי את ההפוגה הזו, ומה היא בכלל קשורה לחיים שלי עכשיו.

חוזרים למיניבוס. הנהג פורשׂ את הנתונים הדמוגרפיים שלו: תשעה אחים, נשוי, אבא לשלוש. מצהיר: "שדרות זה בית, שדרות זה לב".

עוברים דרך שכונת האחוזה, על הווילות המרהיבות שלה. חלקן עם דלת ענקית פתוחה לרווחה, מאפשרות הצצה חצופה פנימה. אני תוהה מי גר שם ומה יש לשכנים הצנועים שמסביב לווילה רחבת ידיים להגיד.

ביקשנו לרדת מול משרד הפנים, מקום שמוכר גם לי וגם לחברה. שתינו, בהזדמנויות שונות, היינו בו כדי לחדש את הדרכונים.

החום נסוג ואיתו גם המחנק. אני מרגישה שאני משחררת מעט, ומרפה מהמחשבות הטורדניות.

מעבר לכביש נראה שלט של צדיק. אני מחליטה שזה באבא סאלי (אולי הצדיק היחידי בן ימינו שאני מכירה). השלט גדול ומפואר, מצביע על הצביון הדתי של העיר.

קונות משהו לשתות ולנשנש בקופון שקיבלנו מאריאלה.

ממשיכות הלאה. עוצרות בכיכרות ומול שלטים של בן גביר כדי לתעד, סופגות את רחשי העיר.

עוצרת לצלם עורב. עוברת אורח דוברת רוסית החליטה משום מה לכעוס עליי: "בשביל מה את מצלמת? מה הוא מפריע לך?"

אני מנסה להסביר שבדיוק להפך, העורב לא מפריע בכלל, אלא מוצא חן בעיניי, אך הגברת כבר ממשיכה בדרכה בלי לחכות לתשובה.

מגיעים למרכז מסחרי.

"הנה, יש פה הכול", אומרת חברה ומצביעה על שורה של חנויות.

אני מתעכבת שוב לצלם פרחים לצדי הדרך. בזמן שאני עסוקה בשלי, החברה מתחילה שיחה עם איש דתי שממהר לגלוש לתוך השבעה באוקטובר.

לא רצינו להיכנס לפוליטיקה או לאסון, אבל כנראה שבעיר אין מנוס.