גילה סימון

פארק עזריאלי היה שקט ורגוע. עצי האקליפטוס הגבוהים נעו בעדינות. הקשבתי לענפים. הרחתי את ריחם.

אהבתי את הפארק בשעה הזו. היה גשרון מעל ערוץ נחל, דמיינתי שמים זכים זורמים בו.

בשבילים אישה מבוגרת עם עגלת קניות, נערים בדרכם.

על ספסל בפארק: שלוש בנות.

"מה אתן מבקשות לשנה החדשה? מה החלום שלכן?"

ילנה רוצה להתקדם בשיעורים.

מריאנה רוצה להתנדב, לענות על שאלות.

אירנה רוצה להצליח בלימודים.

"אני לא עונה על שאלות כי אני פוחדת שיצחקו עלי."

"מטעויות לומדים," אמרתי. זה היה המענה השבלוני. חשתי שזה קלישאי והוספתי, "את צריכה להיות בטוחה בעצמך גם אם צוחקים עלייך." ממש מילים כדורבנות.

ההורים של ילנה ואירנה נולדו באוקראינה, ואילו של מריאנה ברוסיה. הן ילידות הארץ.

האם הן מבקרות בבתיהן של חברות? האם יש להן חברות שהן לא רוסיות? מה דעתכן שאגיע לבית הספר ואעזור לכן במקצועות רבי המלל? (לא השתמשתי בביטוי הזה, רק פירטתי את כל המקצועות שנדרשת בהם הבנת הנקרא).

הן השיבו בחיוב. אולי יכולתי להבחין אף בחיוך קטן של שמחה. נותר לי רק להיפגש עם מנהלת בית הספר והמחנכים, שיאשרו לי לעשות כן.